השיעור שאני מביאה, והקבוצה שמולי

בקצרה: אני מגיעה לכל שיעור עם שיעור מוכן. ואז אני מסתכלת על מי שנכנסה לחדר, ומכוונת אותו אליהן. לא לאחת, לקבוצה. המטרה פשוטה: שלאף אחת לא יהיה קל מדי, שלאף אחת לא יהיה משהו שהיא לא מסוגלת לעשות, ושכולן יצאו עם ההרגשה הזאת של "עבדתי". זה כל הסיפור של הסטודיו, וזה גם למה יש בו רק שבע מיטות.

אני לא מאלתרת, ואני לא מקריאה

יש שני סוגי שיעורים שאני לא אוהבת. הראשון הוא שיעור מאולתר: המדריכה מסתכלת על החדר וממציאה תוך כדי. זה מרגיש חופשי, אבל בפועל אף אחת לא מתקדמת, כי אין קו. השני הוא שיעור מוקרא: רצף קבוע שמועבר אותו דבר בכל שעה, לכל מי שנכנסה, בלי קשר למי היא. זה מסודר, אבל זה לא מתייחס אלייך.

אצלי זה באמצע. השיעור כתוב מראש, עם התחלה, אמצע וסוף, עם מטרה. ואז הוא פוגש את הקבוצה, ומשתנה. זה החלק שאני הכי אוהבת בעבודה.

לקרוא את החדר

בעשר הדקות הראשונות אני כבר יודעת מה יש לי היום. מי הגיעה אחרי לילה לא ישן, מי הגיעה אחרי שבועיים חופש, מי בדיוק במצב הכי טוב שלה, ומי עדיין חדשה ומחפשת איפה הידיים. זה לא משהו מסובך, זה פשוט להסתכל, ואפשר לעשות את זה כשיש שבע נשים בחדר ולא שבע עשרה.

ואז אני מכוונת. לא את השיעור של כל אחת בנפרד, אלא את השיעור של הקבוצה. אם הרוב היום חזקות, השיעור יעלה. אם הרוב היום עייפות, הוא יהיה מדויק יותר ופחות מהיר. מי שבקצה, למעלה או למטה, מקבלת תיקון קטן או קפיץ אחר, בשקט, בלי שזה יהפוך לנושא. השיעור נשאר אותו שיעור. ההרגשה שלו משתנה לפי מי שבחדר.

הכלל: לא קל מדי, לא בלתי אפשרי, ועבודה

יש לי שלושה דברים שאני בודקת בסוף כל שיעור, ואם אחד מהם לא קרה, לא עשיתי את העבודה שלי.

• אף אחת לא השתעממה. אם מישהי יכלה לעשות את זה בשינה, פספסתי אותה. גם מתאמנת ותיקה צריכה לצאת עם משהו שהיא לא הייתה בטוחה שתצליח.
• אף אחת לא נשארה מאחור. אין תרגיל בשיעור שלי שמישהי בחדר לא יכולה לבצע. אם יש, אני לא מורידה אותה מהתרגיל, אני משנה את התרגיל כך שהיא תוכל. מבחוץ זה נראה אותו דבר.
• כולן עבדו. זה לא שיעור מתיחות וזה לא "הרפיה על המכשיר". יוצאים מפה עם תחושה בגוף. עם חיוך, אבל עם תחושה.

בגובה העיניים

אני לא מדברת בשיעור בשפה של מרצה. אני לא אגיד לך "הפעילי את השרשרת האחורית" ואני לא אסביר לך על אנטומיה באמצע תרגיל. אני אגיד "תדחפי את הרצפה", "תנשמי לפה", "זה בסדר, עוד שתיים". השפה הטכנית נשארת בהכשרות שאני עושה. בחדר יש נשים שבאו לעבוד על עצמן, לא לעבור מבחן.

זה גם למה אצלנו אין "קבוצת מתחילות" שמרגישה כמו כיתה נפרדת. יש שיעורי בסיס, כן, כי בהתחלה צריך ללמוד את השפה של הגוף על המכשיר. אבל גם בבסיס עובדים, וגם במתקדמות מישהי יכולה לקבל גרסה רכה יותר לתרגיל בלי שזה יראה או ירגיש כמו נסיגה.

למה דווקא ככה

אפשר לבנות סטודיו עם שש עשרה מיטות ולהעביר שיעור מוקרא. זה עובד כלכלית, ויש כאלה. ואפשר לתת רק שיעורים פרטיים. גם זה עובד. אבל מה שאני רוצה הוא הדבר שבאמצע: קבוצה קטנה שעובדת ביחד, עם מישהי שרואה את כולן ומכוונת את השיעור אליהן. בשבילי זה מה שהופך סטודיו לבית. את לא מספר על מיטה, ואת גם לא לבד.

אני אעשה את השינויים שאני צריכה למען הקבוצה שמולי. זה המשפט שאני אומרת לעצמי לפני כל שיעור, וזה בעצם כל החזון.